לוד זו עיר של פושעים, רוצחים ואונסים. ואני לא מתביישת להודות בזה. כל אחד בלוד מסתובב עם אולר בשרבול של החולצה, אני למשל מסתובבת תמיד עם תרסיס פלפל בתיק. מאז שניסו לאנוס אותי כמה פעמים...
איבדתי 2 חברות הכי טובות, לפי מה שאני יודעת, דליה (אחת מהן) שאותה איבדתי בכיתה ד' נרצחה או נחטפה כבת ערובה כשניסו להתנקש באבא שלה שהיה סוחר סמים, ואז כנראה רצחו אותה... אני כבר לא נבהלת מזה, זה נורמלי. את השנייה איבדתי בתאונה, היא נסעה אם אימא שלה לבקר את סבתא מחוץ ללוד והם היו צריכות לעבור 'בחלק השחור' ככה אנחנו קוראים לזה, זה בעצם כביש רעוע באורך של 100 מטר שזה המקום שכל הפושעים גונבים מכוניות, ואתם יודעים, עוברים על החוק. אחד הפושעים כנראה ניסה לגנוב מכונית שהייתה מאחוריי המכונית של חברתי (אביגיל שמה) המכונית ניסתה לברוח והתנגשה במכונית של אביגיל, אביגיל מתה במקום.
אחרי שגם אביגיל מתה הבנתי בעצם איפה אני חיה.
כתבתי על עצמי בעוד אתר של בלוגים, לא האמינו לי, אמרו לי 'אין סיכוי שדבר כזה אמיתי' הלוואי.
זה כל כך מפחיד לחיות כאן, אני חכה כבר לרגע שאוכל לצאת מכאן.
אבל לוד נותנת לך הזדמנות להעריך את החיים.
מקווה שאשאר בחיים לכתוב כאן גם מחר...
אוהבת,
אלה.
;){kind=link}